בין קיוטו לראש העין: האם יש "טוב" באובדן הזהות?

כל נושא המהגרים בעולם הוא נושא חם ובוער. בדרך כלל, הדיון סביבו עוסק בחיכוך: אנחנו רואים מדינות כמו ארה"ב או בריטניה נאבקות בשאלה איך לשלב תרבויות זרות מבלי לאבד את הלכידות החברתית. אבל הדיון הזה גרם לי להרהר דווקא במקרה הפוך וקיצוני - המקרה של יפן. יפן מציבה סימני שאלה לא על החיכוך שיוצרת ההגירה, אלא על המחיר של היעדרה.

מה היה קורה ליפן אם היא הייתה מאפשרת הגירה המונית? יפן, כידוע, היא מדינה שגוססת דמוגרפית. האוכלוסייה מצטמקת, הזקנים מתרבים, והצעירים לא מביאים ילדים. הפתרון המתבקש במערב הוא הגירה, אבל יפן מסרבת. היא מעדיפה להתכווץ, אולי אפילו להיעלם לאיטה, ובלבד שלא תאבד את ה"יפניות" שלה.

במבט ראשון, זה נראה כמו עקשנות שמרנית, אולי אפילו התאבדות לאומית. אבל כשצוללים לעומק הדילמה הזו, הבנתי שהיא נוגעת בנקודה הכי כואבת של המודרנה, נקודה שקרובה אליי הרבה יותר מאשר רחובות טוקיו. היא נוגעת בסיפור של יהדות תימן בישראל.

כור ההיתוך כטרגדיה של הצלחה

כשיהודי תימן עלו לישראל, הם הביאו איתם עולם שלם. תרבות עתיקה, הגייה מדויקת, לבוש מסורתי, והבנה אחרת לגמרי של המושג "יהדות". אבל כשהם נחתו פה, הם פגשו כור היתוך. המציאות דרשה מהם - לעיתים בכפייה ולעיתים פשוט בכוח האינרציה של הצורך להצליח - להיטמע.

היום, דורות אחרי, אנחנו רואים את התוצאה: צעירים תימנים שמתלבשים כמו חרדים "פולנים" או כמו תל-אביבים מערביים. המסורת התימנית העתיקה כבר לא חלק מהחיים עצמם; היא הפכה ל"פולקלור". היא משהו שרואים במוזיאון, בהרכב מוזיקלי שמביא גרסה "משודרגת" עם ביטים אלקטרוניים, או בטקס חינה פעם בחיים. היא הפכה מתרבות חיה - לתחביב.

האם זה רע? כאן העסק מסתבך.

ה"טוב הניטרלי"

מצד אחד, הלב נחמץ. כואב לראות מסורת של אלפי שנים הולכת ודעכת. יש משהו בידיעה שהזהות שלך נמחקת שמעורר תחושת אובדן עמוקה. אבל מצד שני, בואו נהיה כנים: מי מאיתנו היה רוצה לחיות בתנאים של תימן העתיקה?

המעבר לישראל, למודרנה, לכלכלה המערבית הוא ללא ספק "טוב" במונחים של איכות חיים, חופש ובריאות. אי אפשר לקבל את הרפואה והטכנולוגיה של המערב בלי לאמץ, במידה מסוימת, את התרבות שלו. המיקום והתרבות הולכים יד ביד.

אולי קיים דבר כזה שניתן לקרוא לו "הטוב הניטרלי". בטבע אין באמת "טוב" או "רע", יש רק הסתגלות. בעוד 200 שנה, כשהעולם יהיה כפר גלובלי אחד גדול ללא הבדלים תרבותיים מהותיים, לאיש לא יהיה אכפת. הדורות הבאים לא יתגעגעו לזהות התימנית או היפנית, כי הם לא יכירו אותה. הילדות שלהם תהיה דומה לזו של כולם. עבורם, זה יהיה ה"מובן מאליו".

מה התרבות נותנת לנו בכלל?

"בשלב הזה כדאי לעצור ולשאול: למה בעצם אנחנו נאחזים בתרבות? אם המודרנה מספקת לנו הכל - אוכל בשפע, רפואה מתקדמת וביטחון אישי - למה שיהיה לנו אכפת שהגייה תימנית נעלמת או שקודים חברתיים יפניים נשחקים?

התשובה טמונה אולי בכך שתרבות היא לא רק "קישוט" או פולקלור, היא מערכת הפעלה למשמעות. המודרנה והקידמה הן מערכות הפעלה לנוחות, אבל הן לא יודעות לייצר שייכות עמוקה. תרבות עתיקה - כמו זו של יהדות תימן או של יפן - מחברת את הפרט למשהו שגדול ממנו, לשרשרת דורות שנותנת פשר לסבל, לשמחה ולמוות. כשהתרבות הזו נעלמת לטובת "הטוב הניטרלי", אנחנו הופכים ליעילים יותר, אבל אולי גם לבודדים יותר. אנחנו מאבדים את הגיוון הביולוגי-רוחני של האנושות. עולם ללא הבדלים תרבותיים הוא עולם ללא 'חלופות' לדרך שבה אפשר להיות בן אדם."

הנוסטלגיה היא הנטל שלנו

הגעתי למסקנה שהכאב על אובדן התרבות הוא נחלתם של אלו שנמצאים על התפר. רק אלו שחוו את ה"יש" ורואים את ה"אין" יודעים מה הם מאבדים. עבורנו, אובדן המסורת הוא צער רגשי עמוק כי הוא חלק מהזהות שלנו. עבור אנשי העתיד, זו תהיה פשוט עובדה היסטורית יבשה.

יפן מנסה לעשות את הבלתי אפשרי: היא מנסה לעצור את ה"טוב הניטרלי" הזה. היא מבינה שברגע שהיא תפתח את השער, הנינים שלה כבר לא יהיו יפנים באמת, אלא יצורים גלובליים שחיים ביפן. הם פוחדים מהרגע שבו הזהות שלהם תהפוך מדרך חיים טבעית למופע לתיירים.

לזרוק מחשבה לאוויר

אני לא חושב שהיה אפשר אחרת. העלייה לישראל הייתה הכרח קיומי, וההיטמעות הייתה כרטיס הכניסה לחיים טובים יותר. ועדיין, יש משהו עצוב בתהליך הזה שבו ה"עומק" של התרבויות הייחודיות נשחק לטובת ה"רוחב" של העולם המודרני.

אני מעריך את איך שגדלתי, את השירים, את הזיכרונות. הם יישארו איתי לעד. אבל אני גם מבין שאין לי סיבה שיהיה לי "צר" על האנשים בעתיד. הם לא ירגישו בחסרונה של יהדות תימן, בדיוק כפי שהם לא ירגישו בחסרונה של יפן העתיקה. הם פשוט יחיו.

אולי הקידמה היא סוג של מכבש: היא משטחת את כל הצבעים המרהיבים של התרבויות השונות כדי לסלול כביש אחד רחב, בטוח ונוח לכולם. זה מחיר כבד, אבל נראה שזה המחיר שאנחנו, כחברה אנושית, הסכמנו לשלם.